לשחרר

התור הקרוב שיש במרפאה הוא בעוד שלושה חודשים, ענתה לי המזכירה.

-מה?! איך בעוד שלושה חודשים? הילדה יכולה למות בזמן הזה!!! את לא מבינה מה אני מסבירה לך...

אבל המזכירה אמפטית ככל שתהיה עונה לי שהיא מבינה, אבל אין תור פנוי בזמן הקרוב. וכן, היא מוכנה לרשום את שמי ואם מישהו יבטל היא תיצור איתי קשר, באמת תודה רבה...

זה התחיל כמו אצל רוב הבנות שמגיעות לגיל ההתבגרות. השינויים בגוף, ההשוואה לדמויות הפוטושופ בפרסומות. ומשם הדרך להורדת אפליקציית ספירת קלוריות קצרה מאוד. ואז מתחילה הנבירה בצלחת ומשפטים בנוסח: "זה לא בריא ואת זה אני לא אוכלת", כל זאת לצד הגברת פעילות גופנית. והילדה מתחילה לרדת במשקל.

עד כאן זה נשמע בסדר. מה רע במודעות לאורח חיים בריא? הרי הנושא מדובר בכל מקום ובטח במשפחה שבה האימא מאמנת כושר. רק שהגבול בין אימוץ אורח חיים בריא לבין פעילות אובססיבית וחולנית בנושא הוא דק מאוד. ולכן לוקח זמן עד שמבינים שיש כאן בעיה.

אנורקסיה,

כולנו שמענו על המחלה הזאת. גם אני שמעתי וראיתי לא מעט תוכניות טלוויזיה וכתבות בכל ערוצי המדיה. אבל עד שזה לא נגע בי אישית לא באמת הבנתי מה זה. אי אפשר באמת להבין את גודל הטרגדיה. קשה לתאר את עומס הרגשות כשהבנתי שמדובר בבת היקרה והאהובה שלי. מה הרגשתי? בעיקר חרדה וחוסר אונים, הבת שלי נעלמה לי מול העיניים פשוטו כמשמעו... ואין, אין ממש תרופה שניתן לקבל במרשם מהרופא והמחלה נעלמת. והלוואי והייתה כזו.

כדי להבין טוב יותר עם מה אני מתמודדת קראתי המון חומר מקצועי על אנורקסיה ועל "האחות" שלה בולמיה" קראתי כל כך הרבה ספרים שהיום אני יכולה לכתוב כבר ספר בעצמי. לא יודעת מתי אספיק לכתוב ספר, אבל אני בהחלט מתכוונת להעלות על הכתב כמה מהתובנות שלי בנושא בהמשך.

בזמנו, הרגשתי תיסכול מוחלט. אני "כל יכולה" "בולדוזר" שתמיד יודעת איך לצאת ממצבים. יושבת חסרת אונים מול ילדה שלא משתפת פעולה.

אז התחלנו בטיפול פסיכותרפיה, שם הבנתי שלבת שלי תלונות, בין היתר, על כך שאני נעדרתי שעות ארוכת מהבית ולא הקדשתי לה מספיק. ואני התקפלתי בכיסא מכאב, ההורים שבינכם יזדהו עם הרגשתי. הרי נעדרתי כדי להביא פרנסה כדי שלא יחסר לה דבר. כל מה שאני עשיתי – עשיתי למענה, כי חשבתי שזה מה שצריך לעשות.

עד שבאחד מהמפגשים נפל לי האיסמון.

"תפסיקי להצטדק", אמרתי לעצמי, "תקשיבי לבת שלך. מבלי לענות לה. תקשיבי למצוקה שלה, לכאב שלה. את השתדלת ועשית כמיטב יכולתך. אבל היית חסרה לה. העומסים שלקחת על עצמך אפילו שחשבת שהן מוצדקים לא התאימו ספציפית לבת שלך בזמן הספציפי. ולמרות הכוונות הטובות שלך וגם שלה זה יצא מהאיזון".

וכשהבנתי את זה, הייתה לי הקלה מסויימת. הרי אני יכולה לנווט את שעות העבודה שלי. נכון, יש לזה מחיר, אבל כשמדובר בבריאות של הבת שלי. אין לזה מחיר. הבנתי שאני חייבת להקדיש זמן לילדים שלי, ולמצוא את הדרך לעשות זאת מבלי לפגוע בפרנסה.

חזרתי לספרים שלי ולקורסים שאני מרבה לקחת. כדי למצוא את הכוחות ואת המענה המתאים.

התחלתי למיין עבודות ולעזוב חלק מהשיעורים, כמי שעבדה כל כך קשה להשיג כל שיעור התחלתי בפעולה ההפוכה. שחררתי, נשמתי והרפתי. ממש כמו בתנועה של שריר, למדתי שיש שלב שצריך לכווץ ויש שלב שצריך לשחרר ולהרפות. ולתת לתהליך את הקצב שנכון לו.

שיניתי סדר עדיפויות כדי לחזור הביתה לחבק את הילדה שלי. פשוט להיות איתה בשקט בלי לשאול בלי לצפות לתשובה, פשוט לשכב איתה ביחד במיטה ולעשות לה "נעימי בשיער". הייתי איתה נטו, בלי הסחות בלי לעשות גם וגם. פשוט אהבתי אותה ככה בפשטות. והתוצאות הגיעו. לא מיד, אבל הגיעו בזמן כשהבשילו התנאים.

"אהבה תרפא את הכל" היום בשבילי זה לא סתם צירוף מילים – זאת האמונה שלי.

השינוי שהתרחש בתוכי בעקבות "השחרור האהבה" עזר לנו לצאת מהמחלה בפעם הזאת, היו עוד נפילות בדרך אבל על זה בפעם אחרת.

"השחרור" שהתחיל כדי להיות עם הבת שלי משך לחיים שלי אנשים מדהימים ורצף אירועים ושעזרו לי להגשים חלום.

שינוי סדר העדיפויות והצורך להמשיך להתפרנס הובילו אותי להציב מטרות אחרות. להמשיך לעבוד ולהתפתח אבל בקצב אחר. למדתי לבחור עבודות שמפרנסות אותי בכבוד ולצמצם שעות עבודה. וזה לא היה קל. שיניתי את התפיסה שלי והבנתי שהגיע הזמן לשינוי. זה נשמע ממש מוזר שלולא מצב הבריאות של בתי עוד הייתי ממשיכה לעבוד כמו מטורפת בלי נשימה עד היום. אבל לפעמים מצבי משבר גורמים לנו לחשב מסלול מחדש. וכך הקמתי את הקבוצה הראשונה שלי של אימונים פונקציונאליים. התחלנו 4 מתאמנים ואני בפארק במרכז הכרמל ומשם תוך חצי שנה עברנו עם כמה קבוצות של חברים ופעילות יום יומית לסטודיו שאתם כבר מכירים!!!

והבת שלי – תודה לאל , פורחת. והקשר בנינו ממש טוב.